חוטים ומסמרים, נעלי בלט, אוהל צבאי, חרוזים וצעצועי ילדים הם רק קמצוץ מהחומרים הגודשים את עבודתה של רונית אגסי, שנוהגת לבנות סביבה מלאה בזיכרונות עבר מצד אחד, ואיום ממשמש ובא בצד האחר. יונה פישר, מאוצרי התערוכה שספר זה ליווה אותה, הוא כאותו דייר חדש במחזהו של אז’ן יונסקו בשם זה – ההקבלה החזותית בין גודש החפצים על במת המחזה ובין ריבוי חפציה של האמנית היא שהולידה את החיבור האסוציאטיווי. קולו של פישר הקובע את סידור החללים הדהד בתערוכה ושימש בתפקיד הכפול של הדייר המחליט היכן למקם כל חפץ, ואוצר המטיל סדר בחלל. ואולי בכלל האמנית היא הדיירת החדשה שהשימוש שלה בחפצים ביתיים – כגעגוע לבית שנעזב – הוא מטפורה מוכרת באמנות עכשווית? בספר תצלומי תקריב לצד תצלומים של החללים מהתערוכה בבית טיכו ודברים שכתבו לקראתה פישר ותמנע זליגמן, ובעקבותיה – ההיסטוריון פרופ’ משה צימרמן.