בשל קדושתו של ספר התורה אין לגעת באותיות שנכתבו על הקלף. לכן בכל תפוצות ישראל נעזרו בעת הקריאה ב”יד” או ב”אצבע” לתורה. במקומות רבים נהגו לעצב את קצה החפץ כיד קמוצה שהאצבע המורה שלה פשוטה קדימה, מצביעה על הכתוב. ההשראה לחפץ זה היא יד לתורה מאלג’יריה, שם היא הוקדשה כמתנה לבית-הכנסת.