אילת כרמי ומירב הימן: חמדה – תלת לשוני

מחברות: תמנע זליגמן ודפנה סתרן

שים, טבע, מולדת והמציאות הישראלית השבירה הם שעומדים במרכז עבודות הווידאו של אילת כרמי ומירב הימן המוצגות בתערוכה: "חמדה" (2025) שזאת הצגת הבכורה שלה, ו"זהרה" (2021) המוצגת בפעם הראשונה במוזיאון.  אף־על־פי שהעבודות שונות מאוד זו מזו, שתיהן משרטטות עולם מקביל, שנראה מוכר מצד אחד ומתרחש במקום אחר ובזמן אחר מצד שני; עולם דיסטופי, שנוצר בעקבות טראומה קיומית, ובה־בעת חותר ליצירת אוטופיה.

"זהרה" מבוססת על סיפורה הטרגי של הטייסת הראשונה בחיל־האוויר הישראלי, זהרה לביטוב. העבודה עוקבת באופן דמוי חלום אחר מסעה האחרון עם אישה מבוגרת ברחובות ירושלים של ימינו, לאחר התרסקות מטוסה על חומת מנזר המצלבה בקיץ 1948. בסופו הן מגיעות לבית־החולים "שערי צדק", שבו היא עתידה למות. ב"חמדה" עולה וצומחת לנגד עיני הצופים קהילה של נשים שנמלטו מאסון לא ידוע והן יוצרות חיים משותפים, המבוססים על עונות השנה ועל מחזור החיים הטבעי.

יחד שתי העבודות מדגימות את עולמן המושגי של אילת כרמי ומירב הימן: עולם נשי ארכיטיפי, המתבסס על דמויות מופת היסטוריות ובה־בעת מציג נשים רגילות שכל אחד יכול להזדהות איתן או לחוש אמפתיה כלפיהן. התערוכה קשורה גם לאנה טיכו, שעם השנים זכתה למעמד אם האמניות בישראל. מעניין לקרוא את עבודותיהן של כרמי והימן מבעד למורשת האמנותית שלה, לציורי ירושלים שלה ולדיוקנאות הנשים שרשמה. תיאורי הזקנות החכמות שלה מהדהדים בשתי עבודות הווידאו. הצגתן בבית טיכו, סמוך לדיוקנאות של טיכו, מבליטה את הנוף התרבותי וההיסטורי של ירושלים הנשקף מהן וקושרת את העבר עם ההווה.